איך נולדת? ואיך זה קשור לזה שהילד שלך לא משחרר לך את הרגליים?
אם היה אפשר להאשים את אופן הלידה שלנו בכל דבר, החיים היו קלים יותר. “אני תמיד מאחרת? נולדתי עם חבל טבור כרוך סביב הצוואר, דחיתי את היציאה לעולם!”. “לא סובל לעמוד בתורים? ברור, יצאתי בקיסרי, לא מבין למה אנשים מחכים!”. אבל רגע, האם יש בזה באמת משהו? האמת היא שכן.
חוויית הלידה היא הרגע הראשון שבו הגוף והמוח שלנו נפגשים עם העולם שבחוץ. תינוקות לא יוצאים מהרחם כמו דף חלק—מערכת העצבים שלהם כבר בתנועה, החושים קולטים מידע, ויש מי שאומרים שהדרך שבה נולדנו יכולה להשפיע על הדפוסים הרגשיים שלנו לכל החיים.
עכשיו בואי נדבר עלייך—החלקת החוצה כמו סבון באמבטיה. קל, מהר, בלי דרמות. ומה עם הבת שלך? שלוש שעות בתעלת הלידה, תקועה, ואז הגיע הרגע שבו ממש לחצו על הבטן כדי להוציא אותה. בואי נגיד שהיא לא בדיוק יצאה עם חיוך. ופה בדיוק מתחיל הסיפור שלנו.
לידה זורמת מול לידה תקועה – קרב המשקפות הראשון
את נולדת בטבעיות, והחיים שלך מתנהלים בהתאם: שינויים? זרימה. את זורקת בגדים למזוודה בלי רשימה. עוברת בית בלי דרמות. לפעמים את אפילו מקבלת החלטות במקום, רק כי זה מרגיש לך נכון.
ואז נולדת הבת שלך, והיא כאילו יצאה עם תוכנת הפעלה הפוכה:
• כל שינוי זה מבצע צבאי. היא בוכה כי החלפת לה את הבקבוק הרגיל.
• אם את לא לידה, היא מתחפרת עלייך כמו תמנון ים תיכוני.
• ולגבי מאמץ? טוב, אם אפשר לא לעשות – עדיף.
עכשיו, ברור לך שהיא הבת שלך. אבל את לא מצליחה להבין—איך ילדה שנולדה ממך, פיזית, הפוכה ממך לגמרי? התשובה היא בלידה שלה.
למה היא נצמדת אלייך כאילו את אוויר לנשימה?
בואי נחזור רגע לרגע הלידה שלה: היא מנסה לצאת, אבל זה לא הולך. היא לוחצת, היא דוחפת, אבל היא תקועה. עוברות דקות, שעות—וכשהיא כבר יוצאת, זה בגלל שהפעילו עליה כוח חיצוני. ומה היא למדה?
“אם אני לא נצמדת למשהו חזק, אני אאבד שליטה.”
עכשיו היא ילדה. והיא לא אומרת לעצמה את זה במילים, אבל הגוף שלה זוכר.
• את רוצה רגע של שקט? היא נדבקת אלייך כמו מדבקה ששכחת על צנצנת.
• יצאת מחדר? היסטריה. קריסת מערכות. מה עושים בלעדייך?!
• את מסבירה לה ש“הכול בסדר, אימא תמיד חוזרת,” והיא בוהה בך כמו מי שממש לא קונה את זה.
ואז מגיע קטע ה”אמא, אני לא רוצה לנסות”
את מסתכלת עליה, והיא פשוט לא זזה. המגלשה קוראת לה, היא מסתכלת עליה במבט של “שכנעי אותי”. את, שהחיים שלך עובדים על דינמיקה של קלילות, לא מצליחה להבין איך ילדה בריאה לחלוטין פשוט לא מנסה.
פה נכנסת חוויית הלידה שלה: היא ניסתה. היא דחפה, היא נאבקה, והיא לא הצליחה לבד. בתת-מודע, היא כבר חוותה את התסכול של “אני מתאמצת אבל זה לא תלוי בי”. אז למה בכלל לנסות? עדיף שמישהו ימשוך אותי למעלה, או שאני אשב פה לנצח ואחכה שהזמן יעשה את שלו.
אז איך מאזנים את זה בלי להשתגע?
הנה החלק שבו לא צריך לבעוט במציאות ולברוח, אלא פשוט לשחק עם הכלים שיש:
1. אל תפרשי היצמדות כמשהו אישי, היא לא “חונקת” אותך בכוונה
היא לא יודעת אחרת. בשבילה, את האבטחה הלאומית שלה. אז במקום להגיד לה “נו, את כבר ילדה גדולה, תעזבי אותי רגע” (מה שמבחינתה מתפרש כאסון בקנה מידה אפוקליפטי), נסי לייצר רגעי פרידה קטנים שמראים לה שלא קורה כלום:
• “אני יוצאת מהחדר לחמש דקות, אבל אני חוזרת, את תראי!” (ואז את באמת חוזרת.)
• להתחיל משחק שבו היא רחוקה ממך כמה רגעים ואז מתקרבת, כדי לתרגל ביטחון ממרחק.
2. מאמץ? לא במכה אחת, אלא בצעדים קטנים עם חיזוקים פסיכולוגיים
כשאת אומרת “יאללה, תעלי על הסולם”, היא לא שומעת “בואי נכבוש את האוורסט!” אלא “אני עומדת להיכשל שוב”. אז במקום דחיפה, נסי להפוך כל שלב קטן להצלחה:
• לא מציעה לה מיד לטפס, אלא קודם שהיא רק תניח רגל. ואז שתחזיק במעקה. ואז לעלות שלב.
• להעצים כל צעד קטן (“וואו, ראית איך נגעת בסולם לבד? את מלכה!”).
3. לתת לה יותר שליטה (כי שליטה היא הבסיס לביטחון שלה)
בגלל שהיא למדה מהלידה שלה שדברים קורים לה בלי שליטה, היא צריכה להרגיש שהעולם לא כופה עליה דברים. אז איך עושים את זה?
• נותנים לבחור: “רוצה לנסות לטפס עכשיו או עוד שתי דקות?”
• נותנים שליטה בחוקים: “את רוצה שאני אחזיק לך יד, או שתנסי לבד?”
טיול בחו”ל – תמונת מראה מושלמת
שנים אחרי הלידה, אנחנו בטיול בליסבון. השמש עולה, הרחובות מתעוררים לחיים, ואני כבר אחרי קפה שני, חצי דרך לסיור שלא תכננתי אבל מצאתי במקרה. ומה איתה? היא במיטה, בתוך השמיכה, עוד חולמת על הרגע שבו אני אחזור להסביר לה מה הלו”ז של היום והקפה שלה.
וזה, גבירותיי ורבותיי, ההבדל בין מי שנולדה בקלות למי שחוותה מאבק על היציאה מהרחם. אני זורמת, היא מתכננת. אני רצה קדימה, היא רוצה לדעת מי אחראי על הכרטיסים ובאיזה שעה יוצאים.
ובסוף? אנחנו נפגשות איפשהו באמצע. אני מלמדת אותה לשחרר קצת, והיא מזכירה לי שלפעמים, גם לזרימה טוב שיש מצפן.
Comments