מטפלת וילדת- ארץ לעולם לא

„ארץ לעולם לא“ הוא אי דמיוני בספרו של פיטר פן. זהו המקום שבו הזמן עומד מלכת, והילדים שלעולם אינם מזדקנים משוטטים בו, חופשיים מהגבלות העולם שבחוץ.

הדרך לשם? במעוף, „הכוכב השני מימין ואז ישר עד הבוקר“.

נעים מאוד, אני ילדת ומטפלת "ארץ לעולם לא". אני מזמינה אותך להצטרף אליי לאי, לגלות יחד את העולם שלי ולהבין את סיפורם של הילדים האבודים.

כילדי "ארץ לעולם לא" -

לעולם לא נסתמך או נבטח באחר. לעולם לא נהיה תלויים. לעולם לא נחשוף חולשה וכאב.

אנחנו הילדים והבוגרים שלמדו לנווט לבד, לנחם את עצמם, להשתיק את מכאוביהם ולהגן על עצמם. לבד עבורנו הוא לא פחד, אלא ביטחון והגנה. כי אנחנו הילדים ההישרדותיים. נעמוד בפני כל אתגר, כי כבר נחבלנו ושרדנו את הפגיעה הקשה ביותר.

אנחנו, שנפגענו בקשר עם האדם המשמעותי ביותר בחיינו. אותו קשר ראשוני, שהיה אמור להעניק ביטחון, הגנה וניחום - אך הפך למקום של כאב ואכזבה. האדם שאמור היה לשמור עלינו נכשל. הוא פגע, או לא הגן. אז למדנו: לעולם לא נסמוך על האחר, כי האחר פוגע או לא שומר.

ילדי "ארץ לעולם לא" נושאים על כתפיהם פוסט-טראומה מורכבת. הם נפצעו כילדים, לרוב בידי אנשים קרובים ואהובים - דמויות הוריות שלא מילאו את תפקידן. לכן, אין זה מפתיע שקשרים בין-אישיים הם אתגר עצום עבורם. הם נושאים עימם צלקות של קשרים פגועים.

אבל אני אוהבת את "הילדים האבודים". כי הם ילדים יצירתיים, מלאי תושייה, שמוצאים אינספור דרכים לשרוד. לפעמים, ההישרדות הזו מביאה אותם לשחזור מתמשך של טראומת העבר במערכות יחסים בוגרות. שחזור שנובע מתקווה - שאולי הפעם, הסיפור יהיה אחר. אולי הפעם, במקום פגיעה תבוא אהבה. אולי הפעם, במקום אכזבה, יגיע תיקון.

כי בלב, בפנים, עם רדת החשיכה, עדיין יש רצון לאהוב ולהיות נאהבים. בסיפור של פיטר פן, הילדים האבודים בוכים בלילה מהגעגוע להוריהם. אני מאמינה שגם ילדי "ארץ לעולם לא" כמהים לעזוב את האי, כמהים לקשר בטוח ומלא באהבה. הם נותרו קפואים בזמן מרגע הפגיעה - אינם מזדקנים באמת, אינם משתנים, מחכים.

פיטר פן הוא מלכם של הילדים האבודים. הילד שנשאר צעיר לנצח - לא כי רצה, אלא כי פחד לאהוב ולהיפגע.

איך מרפאים? באבקת קסמים עדינה של אהבה, הבנה, וקמצוץ של הומור. על ידי יצירת קשר חדש, מטיב ומוגן. כי אם הפגיעה התרחשה בתוך קשר - גם הריפוי יעבור דרך קשר.

בחדר הטיפולים, נצא יחד למסע ב"ארץ לעולם לא". נפגוש את "הילדה האבודה" שבתוכך - זו שאיבדה את האמונה באהבה. נקשיב לה, נכיר את סיפורה. נבין מדוע היא מסרבת לעזוב את האי. פשוט נבין.

נחפש יחד את האור המסתתר בין הצללים, נגלה כי גם בתוך הכאב יש שבילים של תקווה. נלמד שהאמונה באהבה אינה נעלמת - היא רק מחכה לרגע שבו תוכל לפרוח מחדש.

ואולי, יום אחד, היא תבחר להאמין מחדש.